תלמוס- עוזר להעביר אינפורמציה מה- PFC ואחורה למערכות הרגשיות.
היפותלמוס- עושה רגולציה למערכת האוטונומית (רעב, עייפות).
המערכת הלימבית- קשורה לרגש (בעיקר פחד), ובמיוחד האמיגדלה וההיפוקמפוס. ממוקמים בחלק הפנימי של המח ומוקדם יותר אבולציונית. ההיפוקמפוס אוגר מיגע ויוצר זכרונות.
PSPL- לא מבנה מוחי, אלא איזור באונה הפריאטלית- מהם מגיעות תחושות הגוף. הוא מנתח את מיקומנו בחלל. זה החלק במח שיודע איפה אנו עומדים. מקבל אינפורמציה מהחושים ועוזר לנו להתרכז ודואג שנבין מה מקומו בחלל.
frontal lobes- אחראי לתכנון, מחשבה ועוד.
המודל של ניובורג וניובורג
המודל שלהם מתבסס על הרבה מחקרים, לא כולם על דווקא חוויות דתיות. לרב המחקרים מתבססים על מדיטציה, שכן אנשים שעשים מדיטציה יותר משתפים פעולה. זה לא בדיוק אותו דבר אבל הם עושים הכללה של זה לחוויה הדתית. הם משתמשים בהרבה מחקרים של הדמיית מוח – MRI, FMRI, EEG, PET SCAN. היום יש יותר ויותר FMRI ויותר EEG.
- כשמתמקדים- יש איזור ב PFC שעוזר להתרכז, ואז מופק שם גלוטמט. האנשים מרגישים אז מרוכזים. אז באופן הדרגתי החושים נהיים יותר מרוכזים במה שמתרכזים בו, ופחות שמים לב לשאר התחושות שיש בחוץ.
- בשלב השני, הגלוטמט, הולך לתלמוס. שם הגלוטמט עושה אקסיטציה לתלמוס, התלמוס מפריש נוירוטרנסמיטור אנהיבטורי GABAשמגיע ל-PSPL, מה שגורם לנו לשים לב פחות למידע מבחוץ ולהתבסס יותר על אינפורמציה מבפנים. כך זה נהיה יותר ויותר חזק עד שאנו מאבדים את עצמנו בחלל. ההיפוקמפוס הימני מגורה ואז הרגשות שלנו מתערבים. אנו מאבדים את עצמנו בחלל, ואז אנחנו מתחילים לחוות רגשות חזקים יותר. זה אופן הרבה יותר חזק של לסגור את עצמך לגירויים של בחוץ מאשר סתם להתרכז בלקרוא ספר. הIPL- האונה הפריאטלית התחתונה מופעלת. אתה מאבד את האוריינטציה שלך.
- הענף הפאראסימפטמי של המערכת הפריפריאלית מופעל- יש פחות אדרנלין, אתה יותר רגוע, יש פחות קורטיזול (ואתה יותר רגוע). כל זה גורם למעגל של יותר ויותר דיאפרנציאציה של PSPI. זה תהליך מעגלי, כי ה-PSPL לא מקבל אינפורמציה בה הוא יכול להשתמש. בסוף יש אקטיבציה מאד גבוהה של המערכת הפראסימפטטית שמביאה לירידה בלחץ דם.
- זה גורם להפרשת הורמון מסויים שעוזר לקונסילידציה של זכרון. האדם מרגיש לא עייף ומרוצה, והחוויה עדיין תזכר בחיות לאחר מכן בגלל קונסלידצית הזיכרון.
- במקביל עולה הפעילות ב- PFC בגלל שאנחנו חושבים, זה מעלה לעלייה בגלוטמט, שמביא עלייה בבטא אנדורפינים. זה מוביל לאפקט צד של שחרור ANAG, זה מוביל לפחות כאב ופחת פחד ותחושה טובה. אז מדבים על אושר ואופוריה. הנשימה מאטה וזה יכול אפילו להביל לחוית כמעט מוות או הזיות. זה מוביל לגירוי של ההיפותלמוס הלטרלי- מה שאומר שסרוטונין מתחיל להשתחר, שגורם לתחושה טובה,שמחובר גם הוא לחוויות שהן חריגות. הרבה סרוטונין מתקשר ללהרגיש מחוץ לגוף, לספירות שונות של מודעות. יש אז גם יותר מלטונין ואצטין כולין
- זו כבר החוויה הדתית- שילוב של רגיעה, של אושר אדיר שמגיע מבפנים, וריכוז מאד גבוה. כל הדברים הללו נקראים בספרם של ניוברג וניוברג כחוויה מיסטית. זה לא מאד שונה מחלום מאד טוב, אומחוויה מאד מרוכזת של הסתכלות פנימית
- הם טוענים שלפעמים מגורה ה pineal gland- שזה יוצר חוויה פסיכודלית, כמו שכלסם פסיכודלי ייצור. תחושה של הזיות ויזואליות, תחושה של כוחות על חיצוניים.
ביקורת:: לא כל חוויה דתית מתחילה בריכוז כזה. אפשרות אחת אחרת היא החוויה הצופית. הם מתרכזים רק בחוויה אחת שקשורה לחוויה מיסטית. התיאוריה הזו חסרה סיבתיות מה קרה למה? רק ניתן להגיד שבזמן שאדם חווה משהו דתי זה מה שקורה במח. אנחנו לא יודעים עם החוויה המיסטית גרמה לפעילות, או הפעילות גרמה לתחושה של חוויה מיסטית.
בניסוי של מאמר רשות הקריאה: נתחו 8 נזירות שחשבות על דברים שונים- להזכר בחוויה רגשית דתית, להזכר בחווה רגשית אחרת ועוד. חלק מהדברים שנאורו היה דברים שמאד דומים למה הופעל במודל של נויבורג ונויבורג. בסופו של דבר לא הייתה להם מסקנה ספיציפת מספיק. הם יכולים רק לשער.
תיאוריות נוספות פופולריות על אף שאינן פופלריות בקרב המדענים:
כימכל האלוהים טוען שמה שהופך חוויות למיסטויות זה סרוטונין. למשל קקטוס שגורם לך לגל סרוטונין ומעורר חוויות מיסטיות. הבעיה עם התיאוריה הזו היא שסרטונין מעורב בדברים רבים.
תיראיית נקודת האלוהים- שיש אזור במח שגורם לחוויות המיסטיות באונה הטמפוראלית. יש סיפור על משהי שסבלה מאפילפסיה והיו לה הזיות. אנשים שסובלים מאפילפסיה יש להם נטייה לחוות חוויות מיסטיות. יש קסדה שאפשר לחבר אליה חוטים שגורמים לאנרגיה מגנטית. הקסדה הזו עושה אפקט מאד קטן יחסית ממה שעושים בשימוש באנרגיה הזו בד"כ, על מנת לבדוק עם זה גורם לתחושה של חוויה מיסטית.
