על הנפש

אריסטו – על הנפש – טקסט שעוסק בפיזיקה של היצורים החיים )ולא במוסר.( חקירה של הנפש היא חקירה של הדברים המונפשים – חקירה של עולם החי. אריסטו בוחן רעיונות של פילוסופים שקדמו לו לגבי הנפש, ומנסה להראות למה אף אחד מהם לא הציג תיאוריה מספקת, ואז מציג שאלות שהוא חושב שכל חוקר נפש צריך לשאול. השאלות האלה הן – האם הנפש היא דבר מסוים

)ישות,( איכות או כמות? אריסטו מצביע על בעיה – אנחנו לא מכירים פעולות של הנפש בלי הגוף.

הוא מציין כי כל דבר רגשי )כמו כעס, לדוגמא,( מלווה בתגובות גופניות. ההגדרה של אריסטו לכעס היא רתיחה של אדם סביב הלב, שנובעת מרצון להחזיר פגיעה על עלבון לא לגיטימי. מה הקשר בין הנפש והגוף? אריסטו אומר שזה אבסורד לחשוב שכל נפש יכולה להיכנס לכל גוף. החומר, לפי

אריסטו, הוא לא דבר ספציפי, אלא הוא הולך להפוך למשהו ספציפי כי הוא הולך לממש את הצורה.

הנפש היא המימוש הראשון של הגוף – היא הצורה של הגוף, והגוף הוא החומר.

תזכורת – בפיידון, הנפש היא מקשה אחת והיא נפרדת מהגוף. אליה נכנסת הפילוסופיה והלמידה.

על הנפש, ספר :2 מכאן, אחרי שהבנו שיש הבדל בין דבר שיש בו נפש לדבר ללא נפש )חי או לא חי,( אריסטו אומר שעלינו למצוא את הסוגים הכלליים ביותר של נפשות. התכונה הבסיסית של נפש היא חישה, ולאחר מכן תנועה שמונעת מגירוי )ומכיוון שישנו גירוי, בהכרח יש חישה.( תכונה נוספת היא כושר החשיבה, אבל לא בטוח האם מדובר ביכולת גופנית מסוימת. חלקי הנפש  – גדילה )רק

לצמחים,( תחושה ותנועה )בע”ח( ושכל )האדם, שיש לו את הכל.( הנפש הוא משהו שיש לכל חיה, ומצבים פסיכולוגיים הם חלק בלתי-נפרד מהנפש. אריסטו אומר שאם יש חיה שנעה, אז בהכרח

אנחנו חייבים לייחס לה מצבים פסיכולוגיים )כי יש לה חישה של הנאה וכאב.(

אריסטו – אתיקה ניכומאכית:

האתיקה הניכומאכית משפיעה מאוד על הפילוסופיה המודרנית ותורת המוסר. אריסטו פותח את

החיבור שלו באמירה שכל אמנות וכל סוגיית מחקר, וכל סוגיה ועיסוק – הם חותרים למשהו טוב. כלומר – כל עיסוק אנושי שהשקענו בו מחשבה, אם נשאל למה הוא נועד, התשובה תהיה כי הוא תורם / מועיל למשהו טוב. הבעיה היא, שכל דבר נוצר למען תכלית מסוימת )משוט כדי שהסירה תשוט, הסירה תשוט כדי להגיע למטרה וכו,(’ ועלינו לשאול מהי התכלית הבסיסית, כלומר – מהו הטוב העליון? כדי שתכלית תוכל לעמוד בקריטריון של הטוב העליון, אנחנו צריכים לרצות אותה בשביל עצמה, לא בשביל דבר אחר )אצל אפלטון, בפוליטאה, גלאוקון, סוקרטס מראה שצדק הוא דבר נהדר ורצוי כי הוא רצוי למען עצמו ולמען דברים אחרים, וזה לא תואם את מה שאריסטו מחפש.( לכאורה, זה נראה מוזר שאנחנו מחפשים דבר שלא יכול להועיל לנו לשום דבר אחר. “הטוב העליון יראה כדבר אוטרקי, ומה שאוטרקי הופך בעצמו את החיים לראויים לבחירה ולכאלה שאינם חסרים דבר.” לכן, הנאה כשלעצמה אינה אוטרקית, כי היא לא הופכת את החיים לכאלה שאינם חסרים דבר.

אריסטו אומר שהדבר אותו אנחנו מחפשים מוסכם על כולם והוא אושר )במובן של יודאימוניאה,( שהוא למעשה אדם שהצליח בחיים / חי היטב. איך אנחנו מוצאים מהו האושר הזה? כדי לדעת מהי

ההצלחה בחיים, אנחנו צריכים להבין מהם החיים עצמם – נמצא את הפעילות האופיינית של האדם.

מה זה? אריסטו משתמש שוב בטיעון של “על הנפש” – קיטלוג של סוגים שונים של חיים )צמחים, חיות, בני אדם.( אם מה שמייחד אותנו כאנשים זה חשיבה, אז החשיבה היא הפעילות האופיינית לאדם. לכן, חיים אנושיים מוצלחים יהיו חיים בהם יש שימוש איכותי בחשיבה. לכן, האושר הוא הפעילות של הנפש בהתאם למצוינות – פעילות בהתאם לחלק החושב של הנפש. לכן – האושר הוא פעילות לפי המידות הטובות של האדם. אריסטו אומר שיש חלק מנשמה שאינו שייך להיגיון

והמחשבה. החלק הזה – מי שנכנע לו )התשוקות( הוא אדם ללא שליטה עצמית. אדם אמיץ הוא כזה

שאצלו היסוד הלא-רציונלי מדבר בקול ההיגיון.