פרספקטיבה לינארית

לפי גודל האובייקט מה המרחק שלו – אות גודל מוכר. ישנם סוגים שונים של אותות עומק:

• פרספקטיבה לינארית – מתארת את התופעה שקווים מקבילים נראים כאילו הם מתכנסים ככל

שהם מתרחקים (פסי רכבת מתרחקים.)

• שיפוע מרקמי – כאשר יש מרקם על משטח שמסתכלים עליו, ככל שהמשטח הולך ומתרחק המרקם

נראה יותר אחיד ופחות משתנה (אדמת מדבר.)

• חציצה – כאשר אובייקט אחד חוסם באופן חלקי אובייקט אחר ניתן להסיק שהאובייקט החוסם

נמצא קרוב יותר מהאובייקט החסום. אולם, חציצה בפני עצמה אינה מספקת מידע על המרחק בין

האובייקטים.

• גובה יחסי – אובייקטים שנמצאים קרוב אלינו יהיו בתחתית שדה הראייה שלנו, לעומת אובייקטים

שרחוקים מאיתנו שיהיו בחלק העליון של שדה הראייה שלנו.

אנו תופסים עומק גם בעזרת הפער הבינוקולרי – השוני בין התמונות הרשתיות של שתי העיניים, שוני זה מספק מידע על עומק. בגלל שהעיניים שלנו טיפה רחוקות, הן קולטות מידע טיפה שונה. אם ההבדל הינו קטן כנראה שהאובייקט רחוק, אך אם ההבדל משמעותי, האובייקט יהיה קרוב יותר לעיניים. המוח

משתמש בשוני זה כדי לחשב מרחק.

 

אובייקטים שמקרינים את אותה תמונה על הרשתית,

כאשר אנו רואים 2

אשליות של עומק וגודל –

 

האובייקט שאנו תופסים כרחוק יותר יהיה בעצם גדול יותר במציאות. קיים קשר בין גודל ומרחק שגורם

לאשליות. תפיסת תנועה

המוח שלנו מקודד מידע על מקום וזמן על מנת שנוכל לקלוט תנועה. כאשר אובייקט זז ואנו לא, האזור הראשון שמגורה הוא אזור ברשתית, שמגרה לאחר מכן אזור אחר בה. פעילות חשמלית של הנוירונים קולטת את השינוי במיקום לאורך זמן, ומגיבה למהירות ולכיוון ספציפיים. אזור אמצעי באונה הטמפורלית אחראי על כך, פגיעה בו יגרום לקושי בתפיסת תנועה במרחב. בעולם האמיתי אנחנו תמיד זזים ולכן המוח

שלנו צריך לקחת בחשבון את תנועת העיניים שלנו ואת מיקום גופינו ביחס לתנועה. גם בתפיסת תנועה, בדומה לתפיסת צבעים קיימות אשליות כמו אשליית המפל – בה אם אתה תצפה מס' שניות במפל אתה תראה גם את העצמים מסביב כאילו הם זזים. אשלייה זו קורית בגלל שחיישני תנועה מקודדים מידע בכיוונים הפוכים. תנועה מדומה – התפיסה של תנועה כתוצאה של אותות התראה שמופיעות ברצפים

מהירים במקומות שונים.

תפיסת שינויים

 

שינוי עיוורון קורה כאשר אנשים נכשלים לעקוב אחר שינויים ויזואליים של סיטואציה. לדו:' חבר שלא שם לב שחברה שלו צבעה את השיער. העיוורון קורה בעיקר בגלל חוסר תשומת לב. מיקוד תשומת הלב קשור גם לעיוורון לא מכוון– כישלון לראות אובייקטים שלא נמצאים במוקד הפוקוס שלנו. לדוג: הניסוי

עם הגורילה ושחקני הכדורסל.

 

שמיעה

השמיעה מבוססת על גלי קול – שינויים בלחץ אוויר.

ישנם 3 מימדים לשמיעה:

.1 התדירות של גלי קול/ אורך גלי הקול תלויה בכמה פעמים הגלים עוברים את הסף במתח האוויר

בשנייה. שינויים בתדירות שמתקבלת ע"י האדם נקראים גובה הצליל – כמה הצליל גבוה או נמוך. .2 רוחב התנודה של גלי קול מתייחס לגובה, לסף שבו בני אדם שומעים צלילים. רוחב תנודה מתייחס לעוצמת קול – האינטנסיביות של הקול. עוצמות קול גבוהות מידי יכולות לגרום לנזק ביכולות

השמיעה.

.3 מורכבויות שונות של הצלילים והתדירויות שלהם מתייחסות לגוון – חווית השומע לגבי איכות או תהודת הצליל. הגוון של הצליל נותן לנו מידע על הטבע שלו, כמו צליל של דבורים מזמזמות למול

צליל של מזלג.

רוב  הצלילים מורכבים מהרבה מימדים. למרות שאנו קולטים את הצליל הסופי, המוח שלנו מפרק אותו

לחלקים כדי להבין את המשמעות שלו. מיקום האוזניים שלנו עוזר למקם את הצליל. צלילים קרובים יהיו חזקים ורחוקים יהיו חלשים, בעיקר בגלל חסימת הצליל ע"י הראש שלנו. רמז נוסף לגבי מיקום הצליל הוא התזמון שלו. צלילים יגיעו מוקדם

יותר לאוזן שקרובה אליהם. ההבדל בהגעת הצלילים יכול להיות קטן, אבל הוא עוזר לנו למקם את הצליל. כאשר כיוון הצליל מבלבל נמצא את עצמנו מסובבים את הראש במטרה למצוא את מקור הרעש. כאשר אנו

עושים זאת אנו מקלים על האוזניים שלנו בקליטת המקור.

 

(אפרכסת) שאוספת גלי קול ומתעלת אותם

האוזן החיצונית

חלקים –

האוזן האנושית מחולקת ל3-

 

(באמצעות תעלת השמע ועור התוף שמהודקים לעור וקולטים את הויברציות של הגלים ומעבירים אותם דרך התעלה) לעבר האוזן האמצעית (נמצאת מאחורי עור התוף, מכילה את 3 העצמות הכי קטנות בגוף שנקראות שלפוחיות) שמעבירה את הויברציות של הקול לאוזן הפנימית המוטבעת בגולגולת וממירה אותם

לאימפולסים עצביים. האוזן הפנימית מכילה את שבלול האוזן (קוצ'לה-) צינורית מלאה בנוזל שהיא האיבר האחראי על תמלול (המרת הצלילים.) שבלול האוזן מחולק לאורך אורכו ע"י הקרום הבסילארי – מבנה באוזן הפנימית שהופך את צורתו לגלית כאשר ויברציות מהשלפוחיות מגיעות לנוזל בשבלול האוזן. הגלים שנוצרים בקרום הבסילארי מעוררים אלפי תאי שיער – נוירוני רצפטורים שמיעתיים שמוטבעים בקרום הבסילארי. תאי השיער שולחים נ"ט שמשחררים אות עצבי בעצבים השמיעתיים במוח, ומשם אל התלמוס. בסופו של דבר

המידע מגיע לאזור בקורטקס שנקרא A1 – חלק מהאונה הטמפורלית שמכיל את האזור השמיעתי הראשוני. לרובנו, האזורים השמיעתיים בהמיספרה השמאלית מנתחים צלילים שקשורים לשפה, בעוד שההמספירה

הימנית מתמחה בקצב של צלילים ומוזיקה. קיימות הוכחות שהקורטקס השמיעתי מורכב משני זרמים,

כמעט אנלוגיים לזרמים הדורסליים והוונטרליים של המערכת הראייתית.

• מאפייני שמיעה מרחבית – מאפשרים למקם את מקור הרעש.

 

• מאפייני שמיעה לא מרחבית – מאפשרים לזהות מה הרעש. מושפעים מאזור תחתון של הקורטקס

השמיעתי.