אלמנטים עצביים

פאבלוב התעניין בפעילות של המוח בעת ההתניה הקלאסית (הוא עסק בתחום הרפואה ולא הפסיכולוגיה.) החוקר תומפסון ערך ניסויים שיצרו התניה בין מצמוץ עיניים לבין משב אוויר, וגילה כי הסרבלום במוח

פעיל בהפעלת מצמוץ העין, ומשפיע על היכולת של משב האוויר ליצור התניה חזקה אצל האדם.

באופן דומה, ניסוי על עכברים שיצר התניה בין זרם חשמלי לפחד, הראה שהאמיגדלה פעילה בעת ההתניה. הזרם החשמלי גרם לעכבר לקפוא במקומו, וגרם למערכת האוטונומית שלו להתחיל לפעול. כשהחיבורים בין האמגידלה למוח האמצעי נקטעו, תגובת הקיפאון לא נוצרה לאחר הזרם החשמלי. כשהחיבור בין

האמיגדלה לבין ההיפותלמוס נקטע, המערכת האוטונומית של העכבר לא החלה לפעול. המסקנה:

האמיגדלה הכרחית ליצירת התניה של פחד. ממצאים אלו על התניה של פחד תקפים גם לבני אדם.

• אלמנטים אבולוציוניים

חוקרים הבינו שלמידה על ידי התניה קלאסית יכולה להיות בעלת ערך הסתגלותי. הם בחנו מצבים שיצרו התניה בין אוכל לסלידה ממנו. במחקר אחד, ראו כי פסיכולוג שהיה בפגישה, אכל חומוס וקיבל קלקול

קיבה. בעקבות זאת, נמנע מאכילת חומוס להמשך חייו. סיטואציה זו לא תאמה את מאפייני ההתניה הקלאסית כפי שהוגדרו (תהליך רכישה ממושכת, הופעת התגובה מיד לאחר הגירוי, הסועדים האחרים לא נהיו חולים.) החוקרים הבינו שהתניה שקשורה באוכל

ובחילה פועלת באופן שונה, מפני שיש לה תפקיד אבולוציוני (להגן על היצור מפני הרעלה.)

מסיבה זו:

• ההתניה נוצרה לאחר התנסות אחת או שתיים, ולא זמן ממושך.

• האדם הצליח ליצור התניה בין האוכל לבחילה על אף השעות שעברו ביניהם, כלומר התניה יכולה

לקרות גם לאחר זמן, בהקשרים מסוימים.

• הסלידה מהאוכל מתבצעת על ידי הריח שלו, ואין צורך שהיצור יאכל את האוכל על מנת שההתניה

תעבוד. כלומר, ההתניה שקשורה באוכל יוצרת הכללה לריח של האוכל.

• התניה נוצרת בעקבות חשיפה לגורמים שהיצור אינו מורגל להם. בהתאם, אצל הפסיכולוג נוצרה

סלידה לחומוס, שהיה אוכל נדיר בשבילו, ולא למאכלים אחרים שאכל באותו היום.

ג'ון גרסיה עשה ניסוי על עכברים, דרכו הבין כי הנטייה של היצור היא לקשר בין בחילה לאוכל, על אף גירויים נוספים שיכולים לקרות באותה העת. הוא ראה כי הגירויים הויזואלים/שמיעתיים כמעט ולא השפיעו על העכברים, לעומת ריח וטעם רע של אוכל שגרם לעכברים להתרחק. יישום של הבנה זו היה עם חולים שעברו כימותרפיה. הבחילה שנוצרה לאחר הטיפול נקשרה אצלם לאוכל שאכלו לפני הטיפול. מסיבה זו, נתנו למטופלים אוכל מיוחד שאינם רגילים לו, והבחילה שלהם הייתה מותנית באותו האוכל, ולא באוכל

שהם רגילים לאכול באופן יומיומי. מידת החוזקה של ההתניה לגירוי מסוים מתאפשרת בזכות מוכנות ביולוגית. הביולוגיה של היצור מקשרת בין גירויים לתגובות שיש ביניהן קשר ושעוזרות לו לשרוד. לכן ישנן תגובות אשר קלות לקישור אצל יצור

אחד, אבל קשות לקישור אצל יצור אחר.

התניה אופרנטית

התניה קלאסית עוסקת בתגובות שאינן רצוניות, והן קורות מעצמן. לעומת זאת, התניה אופרנטית היא סוג

של למידה שמתבססת על תגובות מודעות לפי תוצאה של התנהגות פעילה. אדוארד ת'ורנדייק החל לחקור התניות אופרנטיות בתקופה של פאבלוב, ומעט לפניו. הוא התמקד

בהתנהגויות אקטיביות, שבהן היצור צריך לעשות פעולה, ותוצאת הפעולה תגרום לחיזוק או החלשה. הניסוי של ת'ורנדייק עם חתול בכלוב- החתול היה צריך ללחוץ על ידית כדי לפתוח את הכלוב ולהגיע לקערת האוכל. בתחילה, החתול ניסה פעולות רבות וכאשר במקרה לחץ על הידית, החל להבין בהדרגה שזוהי

הפעולה היעילה. בעקבות הניסוי, ת'ורנדייק ניסח את חוק האפקט. על פיו כלל זה, היעילות של התנהגות מסוימת תקבע האם ההתנהגות תימשך או לא. תגובות חיוביות יגרמו ליצור להציג את ההתנהגות באופן יותר תדיר, ותגובה

שלילית תגרום ליצור להפסיק את ההתנהגות. שנים לאחר מכן, סקינר הטמיע את המושג התנהגות אופרנטית, שהיא התנהגות שיש לה השפעה על הסביבה. התנהגויות גורמות לאיזשהו שינוי בסביבה, ושינוי זה קובע את המשך ההתנהגות או סיומו. שינוי סביבתי שמכונה חיזוק הוא שינוי שמגביר את ההתנהגות שהובילה לה. ענישה היא שינוי שמפחית את הסיכויים שההתנהגות תחזור על עצמה. חיזוקים וענישות הם סובייקטיבים ויכולים להשתנות מאדם

לאדם. על מנת להבחין בסוג הגירוי, סקינר הגדיר את המונחים 'חיובי' ו'שלילי.' גירוי חיובי הוא גירוי שמוסיף משהו ליצור (חיזוק חיובי יהיה הוספה של דבר שיגביר את ההתנהגות, ענישה חיובית תהיה הוספה של דבר שיפחית את ההתנהגות.) גירוי שלילי הוא גריעה של משהו (חיזוק שלילי הוא

גריעה שגורמת להגברת התנהגות, וענישה שלילית היא גריעה שתגרום להפחתה של ההתנהגות.) חיזוקים מביאים ללמידה יותר יעילה, מפני שהם מציגים התנהגות ראויה, ואילו ענישה מתייחסת

להתנהגות שאינה ראויה, אך אינה מציעה ללומד תחליף, והוא אינו יודע מה דרך ההתנהגות הכדאית. חיזוקים או ענישות ראשוניים מתבססים על גירוי ביולוגי שהוא צורך בסיסי של האדם (אוכל, חום,) ואילו חיזוקים וענישות שניוניים הם למעשה גירויים מותנים, שהאדם רוצה בהם מפני שנוצר אצלו קישור שלהם

לצרכים בסיסיים (כסף, גביע.)

הזמן שבין ההתנהגות של היצור לבין החיזוק או הענישה משפיע על החוזק של ההתניה. כאשר החיזוק והענישה מגיעים כתגובה מיידית להתנהגות, היצור מסוגל לקשר ביניהם בקלות, אך יותר קשה לו לעשות

את הקישור לאחר זמן. פתרון לבעיה זו יכול להיות הסבר מילולי או החמרה בדרגת העונש.