התפתחות מדעי הפסיכולוגיה

פסיכולוגיה  היא המחקר המדעי של המיינד וההתנהגות. מיינד הוא החוויות הפנימיות שכוללות תפיסות,

מחשבות, זכרונות ותחושות. התנהגות היא פעולות שניתן לראות אותם ביצורים אנושיים ואחרים.

אפלטון דגל בגישת הנייטיביזם, שהיא הגישה הפילוסופית שישנם סוגים של מידע שהם מולדים. לעומת זאת, הגישה של  אריסטו הייתה הגישה הפילוסופית האמפירית, לפיה האדם נולד כלוח חלק (טבולה רסה,) וכל

הידע נרכש באמצעות חוויות אישיות וניסיון.

דקארט: דואליזם=הנפש והמוח הם שני דברים שונים, יש תקשורת ביניהם.

הופס: מוניזם=הנפש והמוח הם אותו דבר, מה שהנפש אומר לגוף לעשות, הוא עושה.

גול: חשב שיש קשר בין המוח לנפש, מחקריו ניסו לאשש כי היכולת המנטלית קשורה לגודל של המוח. לטענתו, תכונות ויכולות של האדם נמצאות באזורים שונים של המוח, וניתן להסתכל על בליטות והטבעות בתוך הגולגולת ולהבין מה היו תכונות בולטות של אותו אדם, נקרא 'פרנולוגיה.' רעיונותיו על הקשר בין המוח והנפש

התקבלו ועדיין נפוצים כיום, אך עניין הבליטות הופרך.

פלורנס הוציא חלקים ממוחות של חיות וראה שלחיות אלו יש פחות יכולות מאשר לחיות רגילות. ברוקה עבד עם מטופל שאיבד את יכולת הדיבור שלו, אך יכל לתקשר באמצעות הצליל 'טאן,' וגילה כי יש אזור במוח שמפעיל את יכולת הדיבור area( .)Broca בזכות עבודתו שלו ושל פלורנס גילו כי דקארט טעה ולמעשה

הנפש והמוח הם יחידה אחת. הפיזיולוגיה היא חקר של תהליכים ביולוגיים, במיוחד בגוף האדם. המחקר הפיזיולוגי של הלמהולץ ווונדט היה מדידת זמן תגובה של גירויים עצביים והסקת מסקנות על יכולות מנטליות. הלמהולץ עשה ניסוי עם אנשים, מדד את מהירות התגובה שלהם לגירוי מסוים. כשהגירוי היה ברגל, לקח יותר זמן תגובה מאשר גירוי בירך. ההפרש בין מהירויות התגובה לכל אזור סיפקו לו הערכה של זמן התגובה של המוח לגירוי. לפני ניסוי זה, הרעיון הנפוץ היה שזמן התגובה של המוח הוא אפסי. תלמידו וונדט פתח את המעבדה הפסיכולוגית

הראשונה, פעולה שסימנה את הפיכתה של הפסיכולוגיה לתחום לימודי בפני עצמו. הפיתוח של וונדט לתחום היה בניית תפיסת הסטרקטוראליזם על פי הכימיה, ניסיון להבין את היסודות

והאלמנטים המרכיבים את התודעה. בנוסף, תחום האינטרוספקציה שהוא ניסיון אישי למדוד את המודעות,

למה אנו מודעים בכל רגע, מה התחושות שלנו.

ניסוי הפעמון והצליל של וונדט: לשם מדידת המודעות, קבוצה אחת לחצה על הפעמון ברגע ששמעה את הצליל, קבוצה שנייה לחצה על הפעמון לאחר ששמעה את הצליל וגם הייתה מודעת לדרך תפיסתם את הצליל. הקבוצה

השנייה לחצה על הצליל לאחר יותר זמן, משמע- המודעות דורשת זמן. טיצ'נר התייחס לעבודתו של וונדט אך התרכז בזיהוי כל אלמנט ולא בקשר של האלמנטים שמרכיבים את המודעות. הבעייתיות שמצא עם האינטרוספקציה היא שחוויות אישיות הן שונות בין אנשים אחרים ולכן לא מאפשרות להסיק מסקנה יחידה. פתרון חלופי הוא השחזור (רפליקציה) קבלת ממצאים ממספר ניסויים

שנערכו באוכלוסיות שונות וקיבלו את אותן הממצאים, על מנת לאשש את התיאוריה הנחקרת. ג’יימס ביסס את גישת הפונקציונליזם, החוקרת את הפונקציה שתהליכים מנטליים משרתים בתהליך ההסתגלות לסביבה, על התאוריה של דארווין לברירה טבעית. תכונות שנפוצות כיום כנראה שירתו מטרה מסוימת שסייעה לאנשים בעלי התכונה לשרוד, התכונה הועברה לדור הבא ולכן עדיין קיימת כיום. הבנת המטרה של כל תכונה תסייע להבין איך האדם הסתגל לסביבה שהוא חי בה. גישה זו הייתה בעלת השפעה יותר

רחבה מהסטרוקטורליזם. הול הושפע מרעיון הפונקציונליזם, הוא האמין שהתפתחות הילד תואמת להתפתחות האבולוציונית של

האנושות. הול ייסד את מעבדת המחקר הראשונה באמריקה, נוסף על ארגון מקצועי המוקדש לפסיכולוגיה.

התפתחות הפסיכולוגיה הקלינית צ'רקוט וג'נט חקרו אנשים עם מחלת ההיסטריה, מחלה שגרמה להם לאבד את הראייה או את יכולת התנועה ללא סיבה נראית לעין. כששמו אותם בהיפנוזה, המטופלים תיפקדו באופן תקין לגמרי, אך כשיצאו מההיפנוזה המגבלה שלהם חזרה. הם טענו כי למוח יכולות להיות אישיות מרובות, שלא מודעות לקיום זה של זה. רוב

החוקרים הפסיכולוגיים התעלמו מרעיון זה, אך ג'יימס חשב שיש לו חשיבות. פרויד שמע על המחקרים שנערכו והתרכז בקיום של ריבוי מודעויות. על פי פרויד, יש חלק במוח שפועל מחוץ למודעות אך משפיע על רגשות והתנהגות. פרויד פיתח את רעיון הפסיכואנליזה, גישה טיפולית שמטרתה לחשוף חוויות שבחוסר המודעות שלנו לתוך המודעות על מנת להבין את הנפש. התיאוריה הפסיכואנליטית מדגישה

את החשיבות של תהליכים מנטליים לא מודעים בעיצוב רגשות, התנהגות ומחשבות. גאנג ואדלר עבדו יחד עם פרויד בגישתו, אך פרויד נפרד מהם על מנת לבנות את התיאוריה הפסיכואנליטית

בדרכו. רוב התומכים בגישה זו לא עבדו במעבדה.