ואז הייתה ירידה גדולה של התחום. משנות ה 1930 ל-1960 הייתה הקפאה וירידה בה לא חקרו את זה. ואז בשנות ה-60 זה חזר לאט, לא כמו פעם אבל חזר יחסית. משנות ה-90 זה התחיל לעלות שוב ולהתגבר, וב-9/11 זה ממש חזר לאופנה, כי הייתה הבנה שהדת לא מתה, ושתשוקה דתית יכולה להשפיע על החיים של אנשים. הייתה סקרנות גדולה כלפי פונדומנטליזם.
התקופה הראשונה 1880-1930: מייסד התחום נקרא ג'יי סטנלי הול. בזמנו הוא היה מוכר, בסוף המאה ה-19. הוא הקים בית ספר ללימודי פסיכולגיה של הדת בפנסילבניה, הוא הקים עלון אקדמי שלו. מה הוא חקר? הוא התעניין בחוויות דתיות של אנשים, ובחזרה בתשובה. חזרה בתשובה עוררה את הסקרנות של אנשים. מדובר על חזרה בתשובה בעולם הנוצרי, כי זה מה שעניין אותם. ברגע אחד של תובנה דרמטית ("נגע בידי האלוהים") והוא יכול להשתנות לחלוטין: מה הוא חושב, איך שהוא מתנהג, במה שהוא מאמין. למשל גנבים שלא נוגעים יותר בעולם באלכוהול או עושים משהו פלילי, הכל ברגע אחד. אז ניתן להבין מדוע זה כל כך סיקרן פסיכולוגים- מה זה הדבר שיכול לשנות אדם? יש מעט מאד דברים שיכולים לעשות זאת. אחד הדברים המעניינים שהוא גילה, זה שרב החזרות בתשובה קורות בגיל ההתבגרות: 15-16.
עוד שני חוקרים חלוצים הם פרנסיס גאלטון (שפתח את המתאם), הוא התנגד מאד לדת. מכל המלומדים הוא היה האחד עם העמדה החזקה ביותר נגד דת. הוא רצה לראות שאמונה דתית לא עושה כלום. הוא למד תפילה- אנשים אומרים שכשהם מתפללים עבור אחרים זה עוזר להם. הוא אסף אנשים על מי מתפלל עבור מי, מתי, ומה קורה לאדם הזה. הוא הראשון שעשה זאת ומצא שזה לא עוזר על אף שמחקרים מאוחרים יותר מצאו שזה עוזר מעט.
סטרבאק וליובה- אחד מהם למד חזרה בתשובה, הוא היה דתי. קיבע את גיל החזרה בתשובה, שלא השתנה הרבה עד היום.
וויליאם ג'יימס היה חוקר מאד חשוב בפרסום התחום. הוא כתב ספר שהיה מאד נגיש לציבור.
בערך באותו זמן, עבד זיגמונג פרויד- עבורו החידה של למה אנשים הם דתיים הייתה מאד מעניינת. הוא כתב כמה ספרים הנוגעים בעניין זה.
קארל יונג- היה אחד מהמלומדים הנדירים שתרמו רבות לתחום, וראו בה כדבר חיובי המשפיע על חיי האדם. הוא ראה את זה כתופעה נהדרת ומעניינת. הוא לא מדבר על דת מאורגנת אלא יותר אישית. מעבר לכך הוא ראה את זה כדבר כמעט הכרחי לאושר.
גורדון אלפורט- "בקרב אינטלקטואלים מודרנים, נראה כי נושא הדת נעלם. הישארות הדת בעולם המודרני נראה כמביך את החוקרים". זה נכתב בתקופה שבה הביהביוריזם נהייה הדבר המשמעותי ביותר- ואיך הדת יכולה להשתלב בתיאוריות הללו. פסיכולוגיה נסתה להפוך ליותר כמו המדעים המדויקים. הפסיכולוגיה הדתית של אותה תקופה התחברה לבתי ספר של תיאולוגיה, פילוסופיה ואבדה חשיבות.
העלייה ההומניסטית והאקסינטציאליסטית של הפסיכולוגיה הדתית עלתה לחשיבות.
אז הגענו לתקופה של חידוש החקירה של פסיכולוגית הדת- מאז 9/11 החלו להזרים הרבה תקציבים לפסיכולוגיה של הדת: זה לא רק נתן כסף לאלו שקיימים, אלא אפילו גרם ליותר אנשים להכנס לתחום. ועכשיו זה אחד מהגורמים החזקים ביותר לקידום התחום. ארגונים דתיים מאד דאגו שדת תקבל דימוי שלילי והיה חשוב להם להפריד מדעית בין דת לפונדמנטליזם ולהראות שדת היא חיובית ולכן החלו לתרום כסף למחקרים בנושא.
היום, ה-APA, בעל מחלקה שלמה שמוקדשת לחקר הנושא.
מסגרות על שיעזרו לנו לארגן את התיאוריות בקורס: האם יש תיאוריות גדולות שאליהן יכולות להשתלב התיאוריות הגדולות. כשפסיואנליזה הייתה התיאוריה הגדולה זו הייתה היא אבל זה כבר פחות משפיע. היום יש שתי תיאוריות מתחרות:
- התיאוריות האבולוציוניות
- the meaning making paradigm- דת לא יכולה להיות מובנת ברמה אחת בלבד- ביולגית תרבותית וכו'. אין ברירה אלא להסתכל על זה בכמה רמות במקביל. ולכן זה אומר שכל אחת מהדיציפלינות שחוקרות את זה צריכות לעבוד יחד על מנת לגבש ממצאים שלמים יותר. זה נק יוצר משמעות שכן במרכז כל רמה הפרדיגמה הזו רואה את הצורך האנושי למשמעות כמניע לדת. הנסיון שלמקומי בעולם תהיה משמעות ויהיה הגיון. התיאוריה הזו קשורה גם לאקסנציאליסטים והושפעה ממנה.
זה לא אומר שהמחקרים נעשים בשמם, אלא שהם מנסים להיות התיאוריות הגדולות בתחום.
המאמר של מאסלו והקשר שלו לשאלות אקסנציאליטיות ופסיכולוגיה של הדת
באטסון לקח את פירמידת הצרכים של מאסלו, צרכים שהם conative, הם צרכים מוטביציונים, וצרכים שהם cognitive הם צרכים של הבנה וידע. באסטון אמר שלכל אחד מצרכים הללו ניתן להתאים פונקציה של הדת. כל צורך מעלה בנו שאלות אקסינציאליסטיות, ודת מציעה לנו תשובות אפשריות להתמודדות איתן.
אחד הדברים שבאטסון רומז אליהם, הוא שהצורך הראשון משום שהיה כה חשוב לאנושות לחתכילה, הוא אחד הסיבות להיווצרות הדת מלחתכילה- אנשים שנאבקים על רעב. היום, כאשר רובנו לא רעבים יותר, עבורם הפונקציה הזו של הרעב כבר לא משמעותית. אבל מעבר לכך הדת ממלאת עוד פונקציות במעלה הפירמידות. יש טקסים בדת שאנו מכוונים שיעזרו לנו למלא את הצרכים שלנו- בשלב הראשון של הפירמידה: טקסי גשם (אנתרופולוגים נמצאות סביב הגלובוס), תפילה לפני האוכל (ניתן למצוא כמעט בכל דת). הדת נותנת לנו אפשרות לבטא את החרדה שלנו, וזה כבר הרבה. היא נותנת לנו הזדמנות להרגיש שאנו מודים על מה שקבלנו. וזה נותן לנו מן
