חישה ותפיסה

סריקת המוח בזמן פעילות חשיבה או הבנה מסוימות. קיום  ריכוזי דם באזורים מסויימים מעיד

על כך שהם אזורים שפועלים יותר בפעילות קוגניטיבית, מוטורית, רגשית והתנהגותית מסוימת.

סריקת CT מראה את ה'צפיפות' של רקמות במוח.

סריקת MRI מראה תמונה של הרקמות באיכות טובה יותר מהCT , ונותנת תמונה טובה של מבנה המוח,

מה שעוזר למקם נזקי מוח – אולם לא מגלה דבר על הפעילות של המוח.

סריקת DTI מראה את הקשר בין אזורי המוח השונים. מראה את הדיפוזיה והתנועה של מולקולות מים.

חוקרים משתמשים בזה כדי לבצע מדידות ע"ב ציון וכיוון הדיפוזיה של החומר.

הסריקה הכי נפוצה היא FMRI כי היא מאתרת את השינויים שנעשים במוח.

למרות העובדה כי פעם החוקרים גילו ממצאים שבאמצעות הטכנולוגיה הקיימת היום מתבררים כנכונים, אין אפשרות לחוקרים לגלות מה הקשר בין נזקים במוח לבין דפוסי התנהגות מסוימים (אסור לחוקרים לגרום לאדם נזק מוחי בכוונה תחילה.) למזלנו החוקרים מצאו דרך לחקות נזקי מוח באדם והיא גרייה מגנטית למוח ( TMS stimulation- magnetic transcranial .) החוקרים 'מכבים' אזורים ספציפיים

במוח (דימוי של הנזק המוחי) באמצעות פולסים של ,TMS ואז בוחנים שינויים בתנועה, ראייה, חשיבה,

זיכרון, דיבור והרגשה של האדם.

פרק :4 חישה ותפיסה

חישה ותפיסה הן שתי פעילויות שונות

חישה – גירוי פשוט של איבר חוש. רישום בסיסי של קולות, מראות, ריחות כחלק מהאינטראקציה של גופנו

עם העולם. אחרי שהחישה נרשמת במערכת העצבים המרכזית מתקבלת תפיסה אשר מתרחשת במוח והיא

ארגון, זיהוי ופירוש של התחושות במטרה לייצר הצגה מנטלית. הרצפטורים הסנסורים מתקשרים עם המוח בתהליך שנקרא תמלול – תהליך זה מתרחש כאשר הרבה חושים בגוף ממירים אותות פיזיים מהסביבה לאותות עצביים מקודדים שנשלחים למערכת העצבים

המרכזית. לדוג' בראייה,  העיניים קולטות אור שמתורגם לצבעים, צורות ומיקומים של אובייקטים,

בשמיעה, האוזניים קולטות תדרים של רעשים שמתורגמים למילים וצלילים.

פסיכופיזיקה: לאורך השנים היו ניסיונות להבין האם אנשים רואים וחווים את אותן תחושות במצבים דומים, לדוג' האם

שני אנשים רואים את אותם צבעי שקיעה? כדי לבדוק זאת קם תחום הפסיכולוגיה הנקרא פסיכופיזיקה –

שיטות שמודדות את החוזק בין גירוי לתחושה סנסורית של האדם שמופעל עליו הגירוי.

סף המדידות: חוקרים התחילו עם מדידה של אות סנסורי אחד כדי להבין כמה אנרגיה נדרשת כדי שהאדם יהיה מודע

לחוש. כלי המדידה הכמותי הכי פשוט הוא סף אבסולוטי – העוצמה המינימלית שנדרשת כדי שנוכל בקושי לאתר גירוי בחצי מהמקרים. בסף זה המעבר הוא בין מודעות לחוסר מודעות (כלומר מרגע שאדם לא מודע לגירוי

עד לרגע שבו הוא מודע לגירוי.) הסף האבסולוטי יעיל כדי לבדוק לאלו גירויים חלשים אנו מגיבים.

אולם, המערכת האנושית טובה יותר בזיהוי שינויים בגירוי, מאשר 'מודעות או חוסר מודעות' לגירוי מסוים. לכן קיים השינוי שרק ניתן להבחנה )JND( – השינוי המינימלי שאנחנו בקושי יכולים לגלות. לשינוי זה אין כמות מסוימת, הוא תלוי באיזו עוצמה עוקבים אחרי הגירוי, ואיזה חוש נמדד. לדוג' הצגה של אור מואר מחדר חשוך ייקרא סטנדרט, לצד אור זה נציג אור שהוא טיפה יותר בהיר או עמום מהסטנדרט. כאשר האור הסטנדרטי מאוד עמום, ניתן להבחין בשינויים קלים – לכן הJND- קטן. אולם, אם האור הסטנדרטי מאוד

בהיר, יהיה קשה לאתר שינויים ולכן הJND גבוה. כאשר מחשבים הפרשי סף יש חשיבות לפרופורציות הגירויים. החוק של וובר – שהשינוי שרק ניתן להבחנה של גירוי מסוים הוא קבוע ביחס לעוצמה של הגירוי. כלומר, היחס בין ה JND לגירוי חלש הוא אותו יחס

בין הJND- לגירוי חזק יותר.

גילוי אותות: תיאוריית גילוי אותות טוענת שתגובה לגירוי תלויה ברגישות של האדם לאותו גירוי בזמן הפרעות וגם בקריטריונים האישיים של האדם על קבלת ההחלטות. כשאדם נחשף לגירוי, תהיה לו תגובה רק אם הגירוי עולה על הקריטריונים שהאדם הציב לאותו גירוי. תיאוריית גילוי אותות היא דרך למדוד איך המערכת

התפיסתית מציגה אירועים סנסורים.

כאשר אדם נחשף לסדרת גירויים ישנן 4 תגובות אפשריות:

• האדם מזהה את הגירוי כראוי – הצלחה
• האדם לא מצליח לזהות את הגירוי – פספוס
• האדם מזהה את הגירוי כאשר אין גירוי – התרעת שווא
• האדם לא מזהה גירוי כשאין גירוי – דחייה נכונה