שליפה

אותות שליפה מידע חיצוני שמקושר למידע פנימי שנמצא במוח ומסייע להיזכר בו.

לפי עיקרון הקידוד הספציפי, אותות שליפה יכולים להוות תזכורת יעילה בכך שמסייעים ליצור מחדש את

הדרך המדויקת בה זיכרון קודד. לדוג:' המרחב שבו לומדים משהו עוזר להיזכר במשהו שנלמד בחדר. שליפה תלוית מצב, היא התהליך שבו קל יותר להיזכר כאשר אדם נמצא באותו מצב שבו הוא היה כשזיכרון נוצר דוג:' שמח, עצוב או שיכור. זה חשוב כי מצבו הגופני והרגשי של האדם משפיע על הקידוד בכלל, ועל הקידוד הסמנטי בפרט. כדי להקל על שליפת המידע, יש להתאים בין הקידוד לבין אופן השליפה. עיבוד

מותאם העברה אומר כי כאשר יש קשר מותאם בין הקידוד לבין השליפה, שליפת הזיכרון יותר מהירה.

השלכות של שליפה:

עשו מחקר שבחן את ההבדל בין שליפה לבין למידה מחודשת של החומר. נתנו ל2- קבוצות ללמוד סיפור, כאשר לקבוצה אחת נתנו ללמוד את הסיפור פעמיים ולקבוצה שנייה נתנו לשלוף את המידע פעם שנייה באמצעות הפרעה באמצע בין החזרה הראשונה לשנייה. נמצא כי הקבוצה שהייתה צריכה לשלוף את המידע

פעמיים זכרה את הסיפור טוב יותר לטווח הארוך. שליפה שגורמת לשכחה מתייחסת לתהליך שבו שליפת אובייקט מהזיכרון לטווח הארוך פוגע בזכירה של אובייקט משני שקשור לאובייקט  הראשון.  שליפה יכולה  גם לשנות זיכרון משני  (ניסוי  במוזיאון  עם

התמונות,) מה שיכול להסביר זו היא התבססות מחדש של הזיכרון שהופכת אותו לפגיע.

הפרדה בין מרכיבי השליפה: אזורים שונים במוח מופעלים כאשר אנו מנסים לשלוף מידע, ומצליחים לשלוף מידע. כאשר אנו מנסים לשלוף מידע האונה הפרונטלית השמאלית עובדת, וכאשר אנו מצליחים לשלוף מידע ההיפוקמפוס עובד בנוסף לאיזורים החושיים שקשורים לזיכרון שנשלף (זיכרון של קולות יפעיל אזורים שמיעתיים.) האונה

הפרונטלית לוקחת  חלק  בתהליך  השליפה שגורמת  לשכחה.  כאשר  ההיפוקמפוס  נזכר בדברים שלא

רלוונטיים לנו, האונה  הפרונטלית  מדחיקה  אותם.  בנוסף,  הדחקה מוצלחת  גורמת לפעילות  מופחתת

בהיפוקמפוס.

סוגים שונים של זיכרון לטווח ארוך

זכרונות יכולים להיות מחולקים ל2- סוגים:

• זיכרון מפורש– כאשר אנו מודעים או שולפים בכוונה זיכרון מסוים.
• זיכרון מרומז – כאשר האירועים משפיעים על ההתנהגות ומצב הרוח שלנו, למרות שאנו לא מנסים

לזכור אותם או כשאין לנו מודעות לזיכרון.

זיכרון מרומז לא ניתן להיזכר בזיכרונות מרומזים, אולם ה'נוכחות' שלהם משפיעה עלינו. כמו במקרה של HM בו הוא שיפר את ביצועיו במשחק מחשב עם הזמן, למרות שהוא לא זכר שהוא שיחק בו. גם מקרים של לרכב על אופניים, לקשור שרוכים הם זיכרונות מרומזים. מה שמוביל לסוג מסויים של זיכרון מרומז הוא זיכרון נוהלי – מתייחס לרכישה הדרגתית של מיומנות כתוצאה מאימון או ידיעה כיצד לעשות את הפעולה. חלק

גדול מזיכרון זה הוא שהזיכרון באופן אוטומטי מתורגם לפעולה, אותה אתה יכול להסביר כיצד לעשות, אבל לעיתים גם לא. העובדה שגם לאחר שכחה אנשים יכולים לרכוש זכרונות מרומזים חדשים, מרמז כי מבנים היפוקמפוסים לא נדרשים בזיכרון מסוג זה. למעשה האזורים מחוץ להיפוקמפוס (כולל הקורטקס

המוטורי)                                                  מעורבים                                                 בו. לא כל הזכרונות המרומזים קשורים לפעולה. ישנם זכרונות מרומזים שקשורים לתהליך של הכנה – יכולת מוגברת לחשוב על גירוי כלשהו (כמו מילה) בעקבות חשיפה מוקדמת לאותו גירוי. הכנה יכולה לגרום

להעלאה   של   זכרונות   מרומזים   גם   כאשר   לאדם   אין   זיכרון   בכלל   של הגירוי עצמו. מחקרים מראים שזכרונות מרומזים קשורים לפעילות מופחתת בכמה אזורים בקורטקס שמופעלים כאשר אנשים עושים פעולות ללא הכנה, לדוג' בקשה להשלים אותיות למילים, כאשר האנשים לא נחשפים למילים מוקדמות. הפעילות  המופחתת  מוסברת  בכך  שכבר  קל  יותר  לקורטקס  לזהות  את  הגירוי.  הדמיות

נוירולוגיות מרמזות כי ישנם 2 אזורים שונים אשר מעורבים בתצורה של הכנה:

• הכנה תפיסתית – משקף את החלקים הסנסוריים של האובייקט (המאפיינים הויזואליים של מילה

או תמונה.) תלוי בעיקר בחלקים במוח האחורי כמו הקורטקס הראייתי ובהמיספרה הימנית.

• הכנה קונספטואלית – משקף את משמעות המילה או הדרך שבה צריך להשתמש באובייקט. תלוי

בעיקר באונה הפרונטלית ובהמיספרה השמאלית.

זיכרון מפורש

מחולק ל2- סוגי זיכרון:

• זיכרון סמנטי – רשת של עובדות וקונספטים שמקושרים אחד לשני, אשר קשורים לידע הכללי שלנו

על העולם. במחקרים שעשו גילו כי ההיפוקמפוס לא הכרחי ליצירת זכרונות סמנטיים.

• זיכרון אפיזודי – אוסף של זכרונות עבר אישיים שקרו בזמן ובמקום מוגדרים. זיכרון זה הינו מיוחד

כי הוא מאפשר לנו לטייל באירועי העבר ולקשר אותם לאני בהווה.

במחקרים שנעשו גילו כי זיכרון אפיזודי תורם ליצירתיות ודמיון. נמצא כי אזורים שמעורבים בזיכרון אפיזודי – כולל היפוקמפוס – פעילים כאשר אנשים נזכרים בעבר ואז מדמיינים את העתיד. מכאן שאנו נסמכים הרבה על מאורעות העבר כאשר אנו מנבאים את העתיד. אנו מנתחים על בסיס אירועי העבר, אילו אירועים ייקרו כנראה בעתיד. גמישות זיכרון זה יכולה גם לגרום לטעויות בזיכרון. דמיון העתיד באמצעות

שילוב של אלמנטים שונים מזכרונות העבר נקרא גם חשיבה יצירתית מתבדלת.