פרויד, בהתחלה, הסתכל על אנשים ספיציפיים דתיים שעניינו אותו. מעבר לכך הוא השווה את הדת ל-OCD. ב1907 אפשר להצביע על משהו כתיאוריה הראשונה שלו בהקשר זה: הוא מנסה לעשות חיבור בין דת לפסיכופתולוגיה. הוא דיבר על כמה טקסים דתיים הם כמו קומפולסיות, מלבד לעובדה שהטקסים מאושרים חברתית.
מה דומה בין השתיים:
- תחושה שאם אני עושה דברים בדרך הנכונה אני יכול לשנות את המציאות (magical thinking)- כמו ילדים, שמרגישים שלמילים שלהן יש תחושה חזקה. אם אחד מההורים של ילד מת, למשל, פסיכולוגים תמיד בודקים אם הילדים מרגישים אשמים על משהו שהם אמרו.
- תחושה של אשמה אם לא מבצעים אותם
- שניהם מערבים מעין תחושה של- צריך לעשות את זה בדיוק, שיביא להתעסקות מרובה בפרטים קטנים
- בשני המקרים יש בתחתית רצון סקסואלי שאתה מנסה להדחיק.
דוגמה לניתוח מקרה ספיציפי- רופא אמריקאי זהיה חוזר בתשובה נוצרי קרא את הספר שלו, והחליט שפרויד לא "רואה את האור", ועל כן הוא כתב לפרויד מכתב אישי בו הוא מספר את הסיפור הבא: כשאני התחלתי כרופא היו לי הרבה ספקות. יום אחד הייתי בבית המתים ונתחתי זקנה, ואמר שהיא נראתה ממש נחמדה. כשראיתי אותה אמרתי לעצמי: בטוח אין אלוהים. בזמן שלאחר מכן הוא החל לשמוע מסרים על פיהם יש אלוהים, הוא בשליטה, עלינו להאמין בו. זה היה כמו חיזיון עבורו, והוא חזר בתשובה ולא עזב זאת מאז. ניתוחו של פרויד למה שהיה:
- A psychopathological analysis of religion:
Freud’s analysis of the converted doctor's letter:
…The sight of a woman's dead body, naked or on the point of being stripped, reminded the young man of his mother. It roused in him a longing for his mother which sprang from his Oedipus complex, and this was immediately completed by a feeling of indignation against his father. His ideas of "father" and "God" had not yet become widely separated; so that his desire to destroy his father could become conscious as doubt in the existence of God and could seek to justify itself in the eyes of reason as indignation about the ill-treatment of a mother-object. It is of course typical for a child to regard what his father does to his mother in sexual intercourse as ill-treatment
תיאוריה שנייה
1913- טאבו וטוטם. פרויד מאד התעניין באנתרופולוגיה וארכיאולוגיה. תחום זה משקף את דעות המיינסטרים של ארכיאולוגים ואנרתולוגים למה שהיה פעם בדת- היום חלק מהדברים הללו הופרכו אבל בזמנו הוא התבסס על ספרות רלוונטית. שבטים קדומים השתמשו בצורה מאד מאוד מוקדמת של דת- לא בצורה של לחשוב על אלוהים בכח בלי מובן. זה היה לרב איזשהיא חייה- ואת החיה הזו לא צדו. לא חשבו שהדוב הוא אלוהים, אבל הוא סימן עבורם את הרוח שמגינה על השבט. הוא לא צדו ולא אכלו את הטוטם, מעבר ליום אחד בתקופה בו הם צדו ואכלו את זה. אנתרופולוגים האמינו שזה היה- "פרה-דת" של התקופה.
פרויד דיבר על טאבו- כללים שבשום פנים אסור להפר בחברה: למשל גילוי עריות, רצח. פרויד שם לב שיש מקבילה מעניינת במה שקרה בחברות הפרימטיביות הללו והסיפור של היחיד שנאבק עם הצרכים והדחפים שלו. מה מקביל? הסופר אגו מקבל שני כללים: אל תשכב עם אמא שלך, אל תהרוג את אבא שלךץ. האיסורים הללו קיימים בשתי החברות. זה מתחבר לסיפור הילדים של השבט הרגו את האבא האגרסיבי שלהם ואכלו אותו (מופיע במאמר של פרויד), ואז הייתה להם חרדה קשה כי הם הרגו את אבא שלהם ולא ידעו מה לעשות עם הנשים הללו- עמדו להתחיל כל ני קרבות על מי ישכב עם מי. הם הבינו בסופו של דבר, שהם צריכים חוקים או שהקבוצה תתפרק. שני החוקים הללו: לא לשכב על נשי הטוטם, ולא להרוג את המנהיג יותר. כדי לעשות שזה יחזיק, גמות האב, המנהיג, הפכה לחיה שמסמלת את זה שאתה לא יכול להרוג את אבא שלך- זה הטוטם. אבל פעם בשנה חוזרים באופן סימבולי על האקט באמצעות הריגת החיה והריגה.
פרויד אמר שיש דברים שאי אפשר להסביר, בלי תורשה מסויימת שהיא למרקנית. דרווין אמרשהתכונות שנו מעבירים מדור לדור הוא כאלו שמופיעים בגנים שלנו ולא בסביבה. לפעמים הסביבה משפיעה על הגוף, אבל לא ברמה שמפיעה על הגנטיקה בד"כ. למרק אמר שבגנטיקה יכולים להעביר דברים שהם גם למדו במהלך החיים (ג'ירפה). כדי להסביר את מעבר הדת והתסביכים שנובעם מהטוטם מדור לדור הוא היה צריך להשתמש בגנטיקה הלמרקנית. היום אנחנו פחות עוקבים אחרי הפרדיגמה שלו אם כי יש מחרק מסוים חדש שקשור לנושא, אפשרות שדברים שאנשים לומדים במהלך החיים יכול לשנות משהו ביכולת של הגנים לעשות משהו ומועבר לדור הבא. אם זה נכון, אולי בסופו של דבר ניתן יהיה להסביר מעבר טראומות מדור לדור (זה עוד ממש לא קרוב להוכחה).
ב-1939 פרויד כתב ספר על משה. הוא לקח את תיאורית הטוטם וטאבו והשליך אותה על היהדות. הייתה לו זהות יהודית חזקה (לא דתית- הוא היה אתיאיסט). הוא חיכה עד מעט לפני מותו וזה היה הדבר האחרון שהוא פרסם לפני מותו. הוא טען שמשה היה כומר מצרי, של קבוצה מאד קטנה של מצרים שעקבו אחרי פרעה שנקרא אחנתון. היה לו רעיון מבריק שיש רק אל אחד, מונותואיסט ראשון. הקטע הזה מבוסס על ממצאים שיש לנו- החידוש שלו הוא שמשה עקב אחרי אחנאתון ,לקח את המאמינים שלו והוציא אותם ממצרים. לעבדים היה מאד קשה לחיות עם האמונה באל אחד, ויום אחד במדבר הם הרגו את משה. פרויד אמר כל הסיפור אז הודחק. הוא אומר שבגלל הרעיונות של להרוג את האבא מודחק, זה גם ליהודים להתייחס הרבה יותר במורליות, מוסריות. פרויד ראה ביהדות כדת מאד מוסרית, שמסרבת להכיר בקונפליקט המקורי שלה.
