במיוחד דברים כמו אנשים חווים חוויה מיסטית דתית בלי באמת להיות מחוברים לזה במח- ריפוי מחלות, למשל. אם אין לזה תודעות מנטלית אחרת, זה לא מה שהוא מדבר עליו. תודעה של הארה מכילה את הנואטיק ואת החוסר יכולת לתאר- ולזה אין את זה.
לאן חוקים אחרים לקחו את החלטה של ג'ימס?
החוקר סטרק:
טוען שכ-45% דווחו שהיה להם את השלב הראשון בסולם של ג'יימס. למרות שהוא מעט יותר דתי, מאשר הבנה של משהו שמסתדר וחשוב. תחושה שהכל מסתדר, שיש משמעות מעבר לחיים הגשמיים.
השלב הבא בסולם שלו היא ההרגשה שהאלוהים גם עונה לך: גאולה (אלוהים עזר לי). את זה חוו 9-93%, תלוי בהגדרה. ההבדל נובע מהאם את בודק בקהילות נוצריות שמרניות, או לחלופין לאוונגליסטיות.
שלב אחר הוא הנסיות- אלו שאמרו שהם חוו נס. הייתה תאונת דרכים נוראית אבל אני ניצלתי וכדומה. פה מרגישים את העוצמה של הפרשנות האישית של עובר החוויה- אולי משהו אחר היה מפרש את זה כמזל.
חוויה אקסטטיות– מעבר לתגובה של אלוהים אליי, אלוהים ממש נוגע בי באופן מסויים.
החוויה ההתגלותית- אלוהים ממש נותן לי מסרים, יש לו מה להגיד לי. התגלות.
(חוויה שלילית ושטנית- לא נדבר על השלב הזה).
ה-M scale, לאחר מטה אנליסיס:
מסכים עם וויליאם ג'יימס- אבל לוקח את זה הלאה:
האחדות וההרמונה- אלמנט אחד הוא ההרגשה שכל העולם נראה כמו הרבה דברים אבל בפועל זה אחד (אקס) אלמנט אחר הוא הריקון של עצמי- אני כבר חלק מהכלל ולא רק עצמי (אינ). הדבר האחרון הוא האלמנט הפרשני. חלק מלהפוך את החוויה המיסטית לדתית, הוא לפרש אותה לכזו. זה החלק הנואטי- המשמעות שאתה נותן לזה היא האינטרפטציה.
יום חמישי 02 מאי 2013
נוירופסיכולוגיה של הדת
השדה הזה רק מתחיל להתפתח שכן היכולת למדוד את הדברים הללו באמצעות כלים חדישים היא יחסית טרייה. עוד אין הסכמה על מה שבאמת קורה, ועל אף שהשפה היא מאד מדעית וטכנית, זה לא אומרים שהם יודעים או בטוחים יותר מהשערות של אחרים. הרבה מהטענות שלהן הן ספקולטיביות.
RESM- religious/spiritual/mystical experiences.
המאמר שהיה לקרוא על הנושא מציג מודל של תהליך שלם, שמתרחש בכל המח. הם מנסים להכניס את הקוגיטיבי, הרגשי, הורמונים, נוירוטרנסמיטורים. במאמר מתחילים ברעיון הכללי שניתן להסתכל על המח כמכשיר העוסק בפעולות רבות- שתיים מהן מאד רלוונטיות לדת:
- הנטייה שלנו לחפש סיבתיות , או משהו מאוחרי מה שקורה. אם נראה משהו עושה פעולה מיד נשעל את עצמנו למה הוא עושה זאת. כשלדברים אין סיבה מובנית כזו- נמציא סיבה כזו לעצמנו.
- הנטייה לראות את הכל כהוליסטי.
שניה הדברים הללו ממוקמים באונות הפריאטליות, אחד בימים ואחד בשמאל. אז הם מדברים על- מה יכול לגרום לחויה מיסטית: חוויה אחת היא בקבוצה, ושנייה לבד. בקבוצה מדובר הרבה פעמים לטקס דתי. האם הם נוטים לעשות אנשים יותר מוסריים, או שמטרתם להפוך את האנשים למכונות אלימות של הדת? הטקסיות שלעצמה היא פחות או יותר ניטרלית- השאלה היא איך זה מפורש. הם אומרים שכשהחוויות הללו קורות הן יכולות לקרות בשני אופנים שונים:
- חוויה בה כולם הופכים לאחד, הוליסטי. אם המיתוס שמאחורי החוויה הוא לקבוצה המצומצמת הזו- אלוהים איתנו וננצח במלחמה, נצא מזה עם תחושה של עליונות שבטית. השבט שלנו כולו אחד יש לנו חוויה מיסטית גדולה, וזה רק מעוד אותנו להיות אגרסיבים כלפי אחרים. (tribus)
- מיתוס אחר, שנוגע לכל האנושות, יכול לגרום לתחושה שכולנו אחד (omnium).
אבל רק בקבוצה יש את האפשרות להטייה הזו- ואין להאשים את המח באפקטים של החוויה הדתית אלא את הפרשנות של החוויה הזו בעולם.
מערכת העצבים-
אנחנו מסתכלים על המערכת האוטונומית- כל המערכות שאנחנו א מודעים ולא שולטים בהם, לא השרירים. המערכת האוטונומית הפריפריאלית, מתחלקת לשני מרכיבים: הסימפטטית ((F&F, והפאראסימפטטית (מנוחה,אוכל). הם טוענים ששתי המערכות הללו פועלות ביחד בזמן חוויה דתית.
הם מתייחסים גם לנוירוטרנסמיטורים והורמונים:
אקסטטיטורים: גלוטמט ונוירו-אפינפרין (אדרנלין)
אינהיבטורים: גאבא, כמו ואליום, סרוטונין שמשפר מצב רוח, בטא אנדורפינים, שגורם לך להרגיש פחות כאב
אחרים: דופמין- שעוזר להתרכז, ואצטין כולין שעוזר לקונסילדציה של זכרונות.
