אריסטו, תלמידו של אפלטון

אריסטו היה תלמיד של אפלטון, נולד בסטגריה. אביו היה הרופא של פיליפוס מלך מוקדון, ואריסטו

בילה חלק ניכר שם. לאחר מכן עבר לאקדמיה של אפלטון ולמד איך לעשות שם פילוסופיה.

צורת הכתיבה של אריסטו שונה מאוד מהכתיבה של אפלטון – היא דחוסה יותר )בעיקר מכיוון

שכשאנחנו קוראים את אפלטון זה טקסטים שנועדו לפרסום, והטקסטים של אריסטו לא נועדו.(

אריסטו מדבר לקהל שלומד פילוסופיה, וזה גורם לכך שהטקסטים שלו מלאים במושגים טכניים.

אריסטו מסביר נושא באמצעים מונחים שמופיעים בטקסטים אחרים.

יש הבדל בדרך בה אריסטו ואפלטון רואים את תפקידה של הפילוסופיה בעולם – אחד הדברים שהופכים את סוקרטס לדמות מרתקת היא שאין לסוקרטס בעיה להגיע למסקנות שסותרות את השכל הישר. אריסטו, מנגד, לא יגיע למסקנות האלה – הוא לא חושב שמטרות הפילוסופיה היא

להגיע למסקנות שסותרות את הדעת, ולכן הוא חושב שפרמנידס, לדוגמא, לא עושה עבודה טובה –

מי שאומר שהטבע לא קיים, חוטא לתפקידו.

פיזיקה – אם אצל אפלטון העולם האמיתי הוא צל של עולם אחר, אצל אריסטו העולם הזה הוא

אמיתי לחלוטין ואריסטו הולך להסביר לנו איך להבין את העולם הזה – אם יש צורות אידיאליות,

הן קיימות כבר בעולם שלנו.

הפיזיקה )מיוונית – פוסיס – טבע( של אריסטו אנחנו מדברים על דברים שמשתנים ומתרבים. ספר הפיזיקה של אריסטו עוסק באופן קונספטואלי ברעיונות האלה – איך אנחנו צריכים לחשוב בצורה קוהרנטית על הדברים שמהווים את היסוד של הטבע )שינוי, תנועה, התרבות, זמן, מקום וכו.(’ לפי אריסטו, הבנה בכל תחום היא הגעה למס’ עקרונות שאנחנו נמצא אותם בכל מקום אותו נחקור. מה

זה להבין? לעשות רדוקציה מתחום של תופעות למספר מוגבל של עקרונות.

אצל אריסטו, כל הדברים הטבעיים מורכבים מיסודות )אש, אוויר, מים, אדמה.( הדבר נחשב טבעי

אם הוא נע בזכות עצמו )גשם יורד כי מים יורדים למטה.(

איך עושים את זה? מסתכלים ומתחילים עם מה שמוכר לנו, ואז מנסים להסביר את הדברים

באמצעות אנליזה. המערכות המושגיות של אריסטו מדברות על משהו שכבר קיים בעולם.

אריסטו פותח את החיבורים שלו בהצגת מה שאמרו הפילוסופים הקודמים לו, מתוך הנחה שהפילוסופיה היא דבר מתפתח – ככל שמתקדמים מפתחים את הידע לבי האמת. הוא רוצה למצוא את הראשיות של הטבע – מהם היסודות שיסבירו את התופעות שמעניינות אותנו. הוא אומר שכולם

מציגים את הניגודים כראשיות )אש ואדמה; דליל ודחוס; מלא וריק,( ואומר שזה יכול להיות הגיוני –

בגלל שהם ראשוניים הם לא באים מדבר אחר, ובגלל שהם ניגודים הם לא באים אחד מהשני.

אריסטו מדבר על זה שיש בעיתיות באמירה שדברים מתהווים ממה שאינו או ממה שהינו. הוא אומר שהתופעה של התהוות היא שכשאנחנו מדברים על שינוי הוא תמיד בין הפכים )משהו הפך להיות מלבן לשחור,( אבל הדיבור שלנו לא תמיד משקף את זה. למשל, כשאדם מסמיק )הופך לאדום,( אנחנו

מתכוונים, בעצם, שהלבן הפך לאדום, ובמקרה הלבן הזה הוא אדם )אפשר להקביל את זה לשינוי באידיאה.( מכך, שכל דבר שמתהווה הוא תמיד מורכב – יש את מה שמתהווה ויש את מה שנעשה לו הדבר. מכאן – כל דבר בעולם יכול להיות מנותח משני אספקטים – האספקט החומרי והאספקט

הצורני.