זיהוי אובייקטים

 

עיבוד במקביל – היכולת של המוח לבצע פעולות מרובות בבת אחת. איך אנחנו מצליחים לקשר בין צבעים וצורות שונים לכדי תמונה אחת? שאלה זו מעלה את בעיית הקשירה – בעיה במודעות שבוחנת כיצד המוח מקשר בין מאפיינים שונים על מנת שנראה אובייקטים שלמים במקום אובייקטים 'צפים' או שאינם מסונכרנים. לעיתים יש בעיות בתהליך הקשירה. בעייה ידועה היא  שילוב

אשליות – תפיסה מוטעית שבה המוח מחבר בצורה מוטעית מאפיינים מאובייקטים שונים. למה שילוב אשליות קורה? בגלל תיאוריית אינטגרציית מאפיינים – תיאוריה זו טוענת שמיקוד קשב אינו נצרך על מנת לזהות מאפיינים יחידים שמרכיבים גירוי כמו צבע, צורה וגודל. אלא מיקוד הקשב הכרחי על מנת לחבר את המאפיינים היחידים ביחד. כלומר טעויות בשילוב אשלייתי קורות כאשר הקשב אינו ממוקד

 

מספיק. לדוג: בניסוי שהראו אותיות עם צבעים לנחקרים, לא היתה לנחקרים אפשרות למקד את מלוא

הקשב שלהם לאותיות ולכן הם עשו טעויות. ברגע שהמיקוד שלהם היה מלא הטעויות נעלמו. בגלל שהאונה הפריאטלית לוקחת חלק בקשירת המאפיינים, נזק למקום זה יגרום לקושי בזיהוי אובייקטים

בעלי אופי מרחבי ייחודי. ליצורים יש יכולת לזהות דברים בעלי אותה משמעות, אך שנראים מעט שונה. לדוג:' חברה שעושה שינוי

בשיער, אומנם תראה אחרת אבל עדיין נזהה אותה. איך זה קורה? ישנם חוקרים שמסבירים את התופעה ע"י הגישה המודולרית – לפיה קיימים נוירונים באזורים מסוימים

אשר מזהים סוגים שונים של אובייקטים כמו פרצופים (באזור הקרוב לאונה הטמפורלית) ובניינים.

חוקרים אחרים מסבירים את התופעה ע"י ייצוג מפוזר – לפיו דפוס הפעילות באזורים מרובים במוח מזהים

אובייקטים. גישה נוספת בנושא זה היא תפיסה תמידית – גם כאשר האותות הסנסורים משתנים מעט, התפיסה נשארת עקבית. לדוג' אנשים שיראו תמונה של מגדל אייפל, יפעילו אותם במוח כאשר יראו את המגדל מזוויות

שונות או רק את המילה 'מגדל אייפל.' תפיסה תמידית מאפשרת לקלוט שינויים בגירויים.

עקרונות של ארגון תפיסתי

 

בדומה

לפני  שאפשר  לזהות  אובייקט,  המערכת  הויזואלית  חייבת ליצור ייצוג שלם של  האובייקט –

לתיאוריית גשטאלט.

להלן חלק מכללי ההקבצה התפיסתית:

 

.1    פשטות– ההסבר הכי פשוט לתופעה הוא כנראה הכי טוב, לכן כהמוח שלנו נתקל בשני הסברים

לאובייקטים, הוא ייבחר בהסבר הקל וההגיוני ביותר.

.2 השלמה– אנו נוטים למלא 'חורים' בתמונות ויזואליות, מה שעוזר לנו להבין את התמונה השלמה.

.3  המשכיות – אנו נוטים לחבר קצוות או הדגשות בעלי אותו כיוון.

.4  דמיון – אנו נוטים לשייך לאובייקט אחד אזורים בעלי אותו צבע, צורה ומרקם.

.5  קירבה – אובייקטים שקרובים נוטים להיחשב כקבוצה אחת.

.6  גורל משותף – אלמנטים של אובייקט ויזואלי שזזים ביחד נתפסים כחלקים מאותו אובייקט.

הפרדה בין צורה לרקע לאדם יש יכולת להפריד בין אובייקט לבין הסביבה שהוא נמצא בה. האובייקט והרקע לעיתים יהיו שלם אחד וייקראו בשם כללי, לדוג:' המורה והכיתה ייקראו סביבת למידה. ההפרדה נעשית ע"י שימוש בכמה

אמצעים:

• גודל – בדרך כלל האובייקט יהיה קטן ביחס לרקע.
• תזוזה – תנועה של האובייקט באזור סטטי ולהיפך.
• גבולות – לאובייקט יהיו גבולות ולרקע לא.

תיאוריות בזיהוי אובייקט

חוקרים מציעים הסברים כלליים לזיהוי אובייקטים:

.1 תיאוריית הכרה מבוססת תמונה – אובייקט שראינו בעבר מאוחסן כתבנית – ייצוג מנטלי שיכול להיות מושווה באופן ישיר לצורה שמיוצגת על הרשתית. תיאוריה זו הינה מקובלת, אך לא מסבירה

הכל על דרכי הזיהוי. לדוג' לפי תיאוריה זו לספלים יהיו לנו תבניות שונות לספלים עם ידית, בלי

ידית, ידית קטנה ועוד – דבר שהוא לא יעיל ולא מציאותי.

 

.2 תיאוריה הכרה מבוססת חלקים – המוח מפרק את האובייקט למרכיביו. כשמזהים אובייקט אנו אוספים את מרכיביו השונים ויוצרים מהם שלם. לגישה זו יש מגבלות רבות, העיקרית היא שגישה

זו יוצרת זיהוי כללי של אובייקט ולא ספציפי. לדוג' זיהוי של פנים אך לא של מי הפנים הללו.

ישנן עוד גישות מתהוות שמשלבות בין התיאוריות כדי לצמצם את החסרונות.

תפיסת עומק וגודל אובייקטים בעולם מאופיינים על ידי שלושה מימדים-אורך, רוחב ועומק, אך התמונה הרשתית מזהה רק

שני מימדים. אותות עומק מסמנים לאדם את העומק: אותות עומק מונוקולריים – שימוש בעין אחת בלבד מספקת מידע על העומק של הסיטואציה. האותות

מבוססים על היחס שבין מרחק וגודל  – גודל יחסי. אנו יודעים שככל שאובייקט מתרחק מאיתנו כך הוא

קטן ולהיפך. בנוסף, הגדלים של אובייקטים נפוצים הם מוכרים לנו, בעקבות שני מאפיינים אלו ניתן להניח