"דרך האמת"

"דרך האמת"  – לא ניתן לחשוב על דברים שאינם. כדי שהמחשבה תהיה משמעותית, צריך לחשוב על דברים "שהינם." לפי פרשנות נוספת לאמירה של האלה לפרמנידס, טוענת שבני האדם מערבבים בין "הינו" ל"אינו," והאלה מבקשת

מפרמנידס להסתכל רק על מה ש"הינו." ברגע שהוא יעשה זאת, יהיה לו ידע. מה ש"הינו" לא נוצר, מכיוון שההיווצרות היא מעבר מ"אינו" ל”הינו." פרמנידס שואל ”מה זה להיות קיים.”? בנוסף, פרמנידס אומר שכל דבר הוא או ”קיים” או ”לא

קיים” – הוא חייב להיות או זה או זה, ולכן פרמנידס שולל למעשה את ה”ייתכן,”

ומשאיר רק את ה”חייב.”

 

.2 קוסמולוגיה –

 

הפילוסופיה האטומיסטית – לאוקיפוס ודמוקריטוס – כל הדברים שאנחנו רואים, "שהינם," נעים בחלל, בריק, נפגשים אחד עם השני ויוצרים את העולם שאנחנו רואים. העולם הוא תוצר של התחברויות של דברים שהם הינם. לכן, לתפיסה הזו קוראים "אטומיסטית" – הדברים שאי אפשר

לחלק אותם. הדברים האלה ש"הינם" שונים זה מזה בדברים מסוימים, אבל לא בדברים אחרים. לדוגמא, לאטומים אין צבעים, ריחות וצלילים )הם זהים זה לזה,( אבל הם כן שונים זה מזה מבחינת הגודל שלהם וצורתם. צריך לשים לב שהאטומים לא יכולים להיחתך כי אין בתוכם ריק, ולכן אין

שני חלקים שיכולים להיפרד.

 

דמוקריטוס מדבר על הכרה, ואומר שהעולם שאנחנו מכירים הוא עולם של קונבנציות, שאנחנו תופסים אותו לפי סברות )משהו קר, חם, מתוק, מר וכו.(' האם אנחנו יכולים לומר ש"מתוק" הוא

דבר ברור? אנחנו תופסים אותו בדרך אחת ובעלי חיים בדרך אחרת. לכן, יש לנו את הקונבנציה שלנו,

אבל זה לא אומר שהיא אמיתית )אלא היא רק סברה.( אנחנו מחפשים את הידע.

 

התנועה  הסופיסטית  –  אתונה,  המאה  ה5-  לפנה”ס  )תקופתם  של  כותבי  הטרגדיות

והאינטלקטואלים.( הסופיסטים אינם משוייכים למדינה ספציפית – הם מורים נודדים )לא נוודים( – אנשים שהמפורסמים שבהם מצליחים מבחינה כלכלית, אבל את הסחורה האינטלקטואלית שלהם הם מציגים מעיר לעיר, וגובים סכומי כסף על השירותים שלהם. הכישורים שהסופיסטים הציעו למכירה היו, בעיקרם, כישורים של שכנוע. באתונה, באותה התקופה, הייתה דמוקרטיה ישירה, ולכן אמנות השכנוע הייתה חשובה מאוד. לכאורה, לא אמור להיות קשר בין הרטוריקה לוויכוח על עובדות, ולכן נראה שיש ניתוק בין הטבע לבין הרעיונות שהסופיסטים מציגים. למשל, הסופיסטים טוענים שמושג ה”צדק” הוא עיקרון טבעי בו החזק לוקח מהחלש, ולנו הדבר הזה נראה לנו דווקא לא צודק. יש לנו היום מעט מאוד טקסטים מקוריים של הסופיסטים, ואנחנו נסמכים על דבריו של

אפלטון עליהם )הבעיה – אפלטון מאוד מתנגד לסופיסטים וקשה לדעת מתי הוא מלכלך עליהם.(

 

רעיון הרלטוויזם בקרב הסופיסטים – האדם הוא “קנה המידה” לדברים – הרוח לא קרה או לא קרה כשלעצמה, אלא זה תלוי באדם שמרגיש אותה. זה אומר שאפשר לא להסכים – שני אנשים יכולים להתווכח כי כל אחד מהם חש את הקור של הרוח בדרך אחרת. לכן, יכול להיות שדיבור הוא לא דבר שנועד לתאר את האמת. פרוטאגורס – לכל טיעון יש טענה שיכולה לתקף אותה, וכתוצאה מכך שני

טיעונים סותרים יכולים להיות קיימים באותה עת.

 

גורגיאס – כתב ההפך מדבריו של פרמנידס – הוא טען שדיבור אינו שונה מכפייה ומכוח – אם דיבור

שכנע ורימה את הנפש, הרי שהוא ”שליט גדול” בדומה לאלים, אשר יכולים להטיל מורא ופחד

באמצעות דיבור בלבד. לכן, זה מנוגד לדבריו של פרמנידס, לפיהם השכנוע הוא ייצוג של האמת.

 

דוגמא לחשיבה סופיסטית על הצדק האנושי: אנטיפון – ”צדק הוא לא לעבור על אף אחד מחוקי

העיר בה חי האזרח.” עם זאת, כשהאדם עובר על החוק כשאין עדים, אנטיפון אומר שהצדק ה”טבעי”

יפעל גם אם אין עדים – אם אף אחד לא יתפוס אותך, אין סיבה לא לגנוב.

 

סוקרטס – נולד ב470- לפנה”ס והוצא להורג ב.399- סוקרטס לא כתב שום דבר, אלא השאיר אחריו דברים באמצעות מקורות אחרים: אריסטופנס )מחבר קומדיות, שבאחת מהן הוא מציג את סוקרטס בצורה מאוד לא מחמיאה;( אפלטון )כתב דיאלוגים עם סוקרטס( וקסנופון. לאור כל זאת, קשה מאוד

להפריד בין מה שסוקרטס עצמו אמר למה שמייחסים לו.

 

תחומי העניין של סוקרטס חרגו מתחומי העניין של הפילוסופים שקדמו לו – הוא היה פילוסוף, ולא סופיסט. כלומר, מבין האנשים ששואלים את עצמם למה הדיבור טוב, סוקרטס שייך לאלה שחשבו שמחשבה ודיבור מובילים אותנו לאמת )בניגוד לסופיסטים שהאמינו שדיבור ומחשבה הם דרכים ליצירת מניפולציות.( אם נכפיף את המחשבה שלנו להיגיון, נגיע לאמת. האמת שמעניינת את סוקרטס היא איך האדם צריך לחיות – מה זה צדק, אומץ וכו?’ הוא אומר שבני האדם מדברים על הדברים

האלה מבלי באמת לדעת מה הם אומרים.

 

הדיאלוג בין סוקרטס וגורגיאס דן כולו ברטוריקה – גורגיאס טוען כי הרטוריקה נוגעת גם בטוב, אך סוקרטס טוען כי הרטוריקה אינה דבר חיובי, בניגוד לפילוסופיה, שהיא דבר מאוד חיובי. מכאן, הם נכנסים לדיון מהו ה”טוב.” סוקרטס אומר שהטוב הוא או מועיל )מקדם את הטוב,( או מהנה, או

שניהם.

 

במהלך הדיון, הם מציינים את ארבע המידות הטובות – מתינות, אומץ, צדק וחוכמה.