בהמשך הדיון, סוקרטס וקאליקלס דנים בחוקי הטבע מול חוקי המדינה. קאליקלס אומר שיש צורך בקורלציה ביניהם – החזק ישלוט והוא הנעלה וכו,’ והוא רואה את זה כ”טוב.” מנגד, סוקרטס טוען כי קבוצה של חלשים חזקה יותר מאדם חזק אחד, ולכן החוקים שהוא מציע אחרים והטענה של
קאליקלס אינה קוהרנטית – הוא לא מוכן לקחת את ההנחות שלו למסקנות שסוקרטס מגיע אליהן. כך, לפי קאליקלס הנעלה צריך שיהיה לו הרבה, וסוקרטס שואל אותו האם לסנדלר צריכות להיות הרבה נעליים. קאליקלס מתנגד לאנלוגיה וטוען כי צריך לדבר על המדינה, ולא על בעלי מקצוע – מי שמושל צריך להיות אמיץ )אחת מארבע המידות הטובות.( מכאן, השניים חוזרים לדיון ב”מהו הטוב” – סוקראטס טוען כי ה”טוב” הוא החוכמה, ובכלל ארבע המידות הטובות. קאליקלס טוען כי אין
הנאה פסולה, מכיוון שהטוב הוא המהנה. לזה סוקרטס מתנגד, ומנסה להעלות הנאות שאינן טובות. הוא טוען שלא ניתן לחיות בצורה טובה כאשר השאיפה של האדם היא מילוי הרצונות והמאוויים
שלו.
האפולוגיה של סוקרטס – נאום ההגנה של סוקרטס )לפי אפלטון,( כאשר הוא מואשם על-ידי שלושה
מבני עירו. סוקרטס מואשם שהוא מקלקל את הצעירים ואיננו מאמין באלים בהם מאמינה המדינה. סוקרטס, בתגובה, שואל מי ה”משפר” של הצעירים, אם הוא זה שמקלקל אותם, והוא נענה שכל
האתונאים משפרים ורק הוא מקלקל. סוקרטס אומר שהוא לא יחדל מלשאוף לחוכמה ולהפיץ אותה.
הוא אומר שבלי החקירה הפילוסופית אין טעם לחיים.
שיחה בין סוקרטס וגורגיאס – סוקרטס מתבקש ללוות ידיד לבית של גורגיאס. סוקרטס ידבר עם שלושה בני שיח שונים. סוקרטס משוחח עם גורגיאס )אשר מוכר את שיעורי הרטוריקה שלו( ושואל אותו מה בעצם הוא מוכר. גורגיאס אומר שהוא מוכר את הדבר שגורם לכך שבני האדם יהיו בני
חורין, על ידי כך שהוא יוצר אצל התלמידים את היכולת לייצר אמון ושכנוע באסיפות העם.
בשיחה בין פולוס וגורגיאס, פולוס אומר שאם אנחנו מכפיפים את עצמנו לצדק, אנחנו מונעים מעצמנו את הטובות הבסיסיות של חופש לעשות מה שאנחנו רוצים, שהוא הטוב האנושי. סוקרטס
מנסה לבדוק מהו ה”טוב” לפי הרצון האנושי, והוא אומר שיש דברים בסיסיים שאנחנו רוצים: בריאות, ממון וחוכמה. מולם, יש הדברים שאינם רצויים בכלל — חולי, עוני וטיפשות. ישנם דברים ניטרליים, שרצויים רק למען הקבוצה הראשונה, אך עלולות להביא לשנייה )הליכה, הפלגה, ביקור אצל הרופא.( בשיחה בין סוקרטס לפולוס מראה שהמימוש של הרצון )על ידי פעולה ניטרלית( יכול להתבצע רק אם ישנו ידע. סוג הידע שנדרש כדי לעבור מקבוצה מספר שלוש לקבוצה מספר אחת
הוא ידע על מה שצודק – סוקרטס אומר שאם נפעל לפי הצדק, הרי שזה מימוש של הרצון שלנו.
פולוס אומר שהטענה היא בעייתית, כי אנחנו מכירים אנשים שפעלו שלא בצדק והם מאושרים. סוקרטס, בתגובה, אומר שאנשים שכאלה אינם מאושרים באמת, מכיוון שאז מעשה עוול בלי לתת את הדין זה האושר, לפי פולוס, וסוקרטס שולל את הטענה הזו. סוקרטס אומר שיש טעות פרדוקסלית בטיעון שאפשר לא לתת את הדין ולהיות מאושר. פולוס אומר שלעשות עוול טוב יותר
מלסבול עוול, אבל הוא מגונה/מכוער יותר – יותר נאה להיות אדם, אבל מה איכפת לנו?
מה הופך דברים לנאים? תועלת והנאה שהם מגורמים. מה הופך דברים למכוערים? נזק או כאב שהם גורמים. דבר ייחשב לנאה אם כמות התועלת שבו עולה על כמות הכאב שבו, או אם כמות ההנאה
שבו עולה על כמות הנזק שבו.
לאור כל זאת, קליקלס אומר שהפחד שכל אדם יעשה הכל כדי לשפר את מעמדם, הם קבעו חוקים וקראו להם צדק, או דבר נאה. העמדה הסוקרטית – אדם טוב – טוב לו; אדם רע – רע לו. המתינות בנשמה )ללא תשוקות רעות ופרועות( היא הסדר בנשמה, והיא הדבר הטוב. ההנאות שנובעות מכך
שיש לנשמה סדר פנימי הן טובות.
סוקרטס – פיידון – השיחה האחרונה של סוקרטס לפני שהוצא להורג. השאלה המרכזית – האם הנפש היא בת אלמוות )מה יקרה לסוקרטס לאחר מותו:(? סוקרטס טוען שלעשות פילוסופיה זה להתאמן לקראת המוות. המוות, לפי סוקרטס, הוא ההיפרדות של הנפש מהגוף – הגוף בעצמו והנפש בעצמה. לכן, הפילוסוף מנסה להשיג ידע, מכיוון שאם אנחנו מנסים להבין את העולם באמצעות הגוף והחושים, ולא דרך הנפש, אז יש לנשמה קושי. סוקרטס טוען כי אין חשיבות לתענוגות הגופניים אלא רק לחקירה ולפילוסופיה )בדומה למה שנאמר בגורגיאס – אין טעם לחיים ללא חקירה.( מכך, נשאלת
השאלה – מה יש בנפש ומה יש בגוף?
בדיאלוג עולה חשש שאחרי המוות )והיעלמות הגוף( הנפש מתפזרת )כמו אבק או ערפל,( ומכך סוקרטס דן במהי הנפש – הוא שואל האם ניתן להצביע על קטגוריה של דברים שיכולים להתפזר )דברים שמורכבים מחלקים שונים;( לפי סוקרטס, מה שיכול להשתנות הוא עשוי מחלקים, ודבר
שאינו משתנה אינו מורכב מחלקים.
