אצל אפלטון, כדי שהרצון שלנו לטוב שלנו יהיה באמת טוב )ולא רק לפי מה שאנחנו רוצים,( אנחנו צריכים המון ידע על העולם – מהו הטוב. אריסטו אומר שזה לא נכון – צריך אימון בלעשות את המעשים הנכונים, באופן שיוצר אצלנו בנפש דיספוזיציה – חינוך מוסרי הוא לא חינוך של החלק התבוני של הנפש, אלא של החלק החצי-רציונלי שלא להיכנע לדחפים. אצל אדם אמיץ החלק הלא
רציונלי והחלק התבוני מדברים באותו טון. אם אנחנו מקבלים את החינוך הטוב, אין על מה לשלוט – אנחנו מובלים ע”י החלק הלא-רציונלי שדוחף אותנו לעשות טוב באופן טבעי. המצב היציב הזה שנוצר מתואר כדיספוזיציה, והוא מתאפיין בכך שכאשר אדם הופך למישהו שהאופי שלו מעוצב כהלכה, אז אחד הדברים שמאפיינים את האופי שלו הוא שאנחנו נהנים מהדברים הטובים )בניגוד לילד, לדוגמא, שלא נהנה בהכרח מהדברים הטובים – שיתוף, אומץ וכו.(’ אם חינכנו את הילד בצורה טובה הוא יהנה לתת ביס מהגלידה לחבר שלו – הדבר הטוב יהפוך לטבע השני שלנו ואנחנו נהנה
מהדברים הטובים כי כך חינכו אותנו. אפלטון אמר שיש הבדל בין אדם טוב לאדם שטוב לא,
ואריסטו אומר שאדם שחי בהתאם למצוינויות )הנאה, הטוב והמהנה( זה בעצם לממש את הטוב
העליון האנושי.
אתיקה 2 – פרק 4 – מדברים על החינוך: יש הבדל בין הפעולות הטובות לבין הפעולות שנעשו באופן טוב – אתה לא באמת צריך להיות אדם טוב כדי לבצע את הפעולות הטובות, אבל אתה צריך להיות טוב כדי לבצע אותן באופן שבו האדם הטוב היה עושה אותן. מה מאפיין את הפעולות הטובות שמתבצעות כפי שצריכות להתבצע? אריסטו אומר – אתה צריך לעשות את הפעולות
הטובות מתוך זה שאתה רוצה אותן, ולא מתוך אינטרס אחר )רוצה לזכות בתשבוחות, לדוגמא.( כשאתה עושה את הדברים הנכונים באופן הנכון אתה עושה אותם מתוך ייצוג של האופי שלך, ולא מתוך גחמה למשהו אחר. ההנאה מסתתרת כאן בכך שאנחנו עושים משהו כי אנחנו רוצים אותו למען עצמו ולכן אנחנו נהנים, ולא למען משהו אחר. יוזכר, כי בספר הראשון אריסטו אומר שכל דבר נעשה למען תכלית )אושר-יודאימוניאה,( אבל כאן הוא אומר שאסור לנו לראות את האושר כמטרה
כשאנחנו רוצים לעשות את הפעולות הטובות.
הגדרת המצוינות של אריסטו )ספר ,2 פרק (6 – מצויינות היא נטייה להחלטה שנמצאת באמצע )אמצע ביחס לרגשות ופעולות – לא להיות אמיץ באופן טפשי, לדוגמא( ביחס אלינו. האמצע מוגדר על
פי שיקול הגיוני, כפי שהאדם הנבון )הגדרה של יוונים לאופי מצוין( היה מגדירו.
בנוסף, אריסטו מדבר על מצוינות אינטלקטואלית )ספר (6 – אריסטו אומר לקחת את החלק הרציונלי בנפש ולחלק אותו לשניים, לפי היכולות שלו, כדי לאפיין את סוגי החשיבה של האדם
הטוב:
.1 יכולת לעסוק בדברים שיסודותיהם אינם יכולים להיות אחרת – פיזיקה / מטא-פיזיקה, לדוגמא.
.2 יכולת לעסוק בדברים שיסודותיהם יכולים להיות אחרת.
החלטה – מה שעומד מאחורי הבסיס של אדם בוגר – תוצאה של שיקול דעת שמכוון כלפי מטרה מוסימת. את המטרה נותן לנו האופי של האדם. ההחלטה היא השלב הסופי של ניסיון לחשוב איך לממש מטרה שאנחנו רוצים להשיג, אותה מכתיב האופי והנטיות הרגשיות. ההחלטה היא תמיד פונקציה של אמצעים ולא של המטרה. הכושר השכלי שמאפשר החלטות טובות הוא החלק השכלי שמאפשר לאדם להיות טוב. שיקול דעת הוא ניסיון להחליט בין אפשרויות, כאשר התוצאות לא
ידועות.
החוכמה המעשית עוסקת בבני האדם. בספר ה10- אריסטו קושר בין האושר לבין המצוינות השכלית.
מימוש הפעילות הגבוהה ביותר, שהיא ההגות, היא האושר המושלם ביותר.
